אלברט אינשטיין

מתוך Astropedia

(הופנה מהדף Albert Einstein.html)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אלברט איינשטיין (באנגלית: Albert Einstein):

אלברט איינשטיין – איש המאה (עיתון Time).
אלברט איינשטיין – איש המאה (עיתון Time).

איינשטיין נולד ב-14 במרץ 1879, בעיר אולם שבדרום גרמניה, למשפחה יהודית מתבוללת מהמעמד הבינוני. בהמשך עברה המשפחה למינכן הסמוכה. אביו, שהיה בעל מפעל אלקטרוכימי קטן, היה זה שעורר את התעניינותו הראשונה במדעים. איינשטיין היה תלמיד מצוין ששנא את דרך הלימוד הגרמנית הקפדנית והמיליטריסטית שדיכאה את הדמיון והמחשבה היצירתית. העובדה שאחד ממוריו טרח לציין ש-"מפרח זה לא יצמח דבר" מעידה יותר מכל כי צדק בהשקפתו על שיטת חינוך זו. בתוך כך עזב את בית הספר התיכון במינכן בעודו בן 16 והשלים את לימודיו התיכוניים בשוויץ, אותה ראה כביתו החדש. ב-1896 ויתר על אזרחותו הגרמנית כדי לקבל מאוחר יותר אזרחות שוויצרית. את לימודיו האקדמאים המשיך בפוליטכניקום של ציריך, שם התאהב בחברתו לספסל הלימודים מילווה מאריץ' (ממוצא סרבי), איתה מצא שפה משותפת וחלק איתה את רעיונותיו המדעיים. התשוקה בערה בין שני הסטודנטים וב-1902 נולדת לשניים בת, ליזרל, בטרם לנישואיהם, שנה לאחר מכן (את חתונתם דחו מפני שלא היה להם מקור הכנסה קבוע). גורלה של הבת ליזרל איננו ידוע - ייתכן שהיא נפטרה בקטנותה, או שנמסרה לאימוץ. כך או כך, צילה העיב על קשר הנישואים שהסתיים ב-1914.

את לימודי הדוקטור שלו המשיך איינשטיין באוניברסיטת ציריך, וכדי להתפרנס הוא עבד כמורה למתמטיקה, ולאחר מכן כמומחה טכני במשרד הפטנטים בברן. ב-1904 נולד בנו הנס אלברט. סך פעילויות אלו לא הפריע לאינשטיין להגות באותם שנים מספר רעיונות פיזיקליים מבריקים ומקוריים, שיגרמו למהפכות בעולם המדעי והשלכותיהם ניכרות עד היום, ולפרסמם בארבעה מאמרים, במה שמכונה כיום שנת הפלאים – Annus Mirabilis – היא שנת 1905. מאמריו דנו בטיבו של האור (ראו מאמר נפרד על האפקט הפוטו-אלקטרי) ובקיומם של מולקולות (ראו מאמר נפרד על תנועה בראונית), והגיעו עד כדי שינוי תפיסת מהות הזמן והמרחב (תורת היחסות הפרטית). באחת נהיה איינשטיין לאבי תורת היחסות (הפרטית) ולאבי תורת הקוונטים. ההכרה בפועלו גדלה אט אט. ב-1908 הוא התמנה למרצה באוניברסיטת ברן, ולאחר מכן כפרופסור חבר לפיזיקה תיאורטית באוניברסיטת ציריך (1909), באוניברסיטת פראג (1911), ובאוניברסיטת ברלין (1914) שם עמד בראש המכון לפיסיקה (ללא חובות הוראה) ונבחר לחבר באקדמיה הפרוסית למדעים.

ב-1915 פרסם איינשטיין את תורת היחסות הכללית, התורה המקורית, המהפכנית והשלמה ביותר, כנראה, שנהגתה ע"י אדם בודד, לפחות מאז פרסם אייזק ניוטון את התורה המכנית שלו בסוף המאה ה-17. מדידות אסטרונומיות שנערכו ב-1919 בדרום אמריקה ובאפריקה, הוכיחו את תורת היחסות (ראו מאמר נפרד על עידוש כבידתי ועיוות מסלול קרני האור) ובאחת הפך איינשטיין לגיבור בינלאומי. העיתונות הכריזה על אימות טענותיו בכותרות ראשיות, והמונים קיבלו את פניו בכל מקום אליו הגיע. פרס הנובל לפיסיקה, בו זכה ב-1921 על תרומתו להבנת האפקט הפוטואלקטרי, היה כאישור סופי לגאוניותו. דמותו הייחודית, כשל פרופסור מפוזר (לעיתים היה מופיע בציבור ללא גרביים, עובדה שזכתה להבלטה), דעותיו האנטי-מלחמתיות (בעידן של עייפות כללית לאחר מלחמת העולם הראשונה), והתורה המסתורית שלו, שרק מעטים מסוגלים להבין, האדירו את שמו בעיני הציבור. צניעותו, ההומור העצמי שלו ויכולתו לפשט את רעיונותיו למבוגרים ולילדים כאחד, רק העצימו את ההערכה של הציבור אליו כאדם. היהודים ראו בו דמות ייצוגית ונערצת (מה שגרם לאיינשטיין לכנות עצמו בזילזול "קדוש יהודי"), והגרמנים אימצו אותו אליהם בגאווה (ואיינשטיין אמר: "אם יוכח שצדקתי יאמרו הצרפתים שאני אזרח העולם והגרמנים יאמרו שאני גרמני. אם יסתבר שטעיתי יאמרו הצרפתים שאני גרמני, והגרמנים יאמרו שאני יהודי"). עוד לפני עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, חלק ממדעני גרמניה גינו את "המדע היהודי" שאיינשטיין הביא לעולם ויחס זה רק החמיר עם עליית השלטון הנאצי, כאשר ספריו נשרפו, ורעיונותיו הושמצו כ-"פיסיקה יהודית". באותו זמן הוציאו מדענים גרמנים פמפלטה תחת הכותרת "100 מדענים נגד אינשטיין". תגובתו של אינשטיין היתה "אם אני טועה מספיק מדען אחד".

איינשטיין לא נמנע מלהשתמש בשמו כדי לקדם נושאים פוליטיים הקרובים לליבו ובעיקר את הפציפיזם והקוסמופוליטיות. עוד ב-1914 היה בין החותמים על "מינשר לאירופאים" כנגד המלחמה, ובשנות העשרים תמך ברפובליקת ווימר הדמוקרטית, קרא לסרבנות מצפון והתנגד לשרות חובה צבאי. עליית הפשיזם באירופה בשנות השלושים גרמה לאיינשטיין לשנות דעתו ולקרוא למען הערכות צבאית של המדינות הדמוקרטיות כנגד המדינות הטוטליטריות. ב-1933 עזב את גרמניה הנאצית, והשתקע בניו-ג'רסי, שם התמנה כפרופסור חבר במכון ללימודים מתקדמים בפרינסטון.


אינשטיין רוכב על אופניים בפרינסטון, ניו-ג'רסי.
אינשטיין רוכב על אופניים בפרינסטון, ניו-ג'רסי.

מכתבו המפורסם לנשיא רוזבלט ב-1939, בו הזהיר מפני יכולתה הגרעינית המתהווה של גרמניה, וקרא לפיתוח נשק דומה על ידי האמריקאים, לא היה, כנראה, הגורם הישיר לתוכנית מנהטן אך הדיו של המכתב יצרו בציבור הרחב את התחושה לאחריותו של איינשטיין לפיתוחה של הפצצה האטומית. לאחר המלחמה היה איינשטיין בין המתנגדים הראשיים לשימוש ולייצור הנשק הגרעיני. מפורסמת אמירתו: "אינני יודע מה הנשק בו ישתמשו במלחמת העולם השלישית, אבל ברביעית ישתמשו במקלות ובאבנים." איינשטיין הציע הקמת ממשלה עולמית לאכיפת הפיקוח של הנשק, וייסוד של כוח בינלאומי לשמירת השלום. הוא ניסה להביא לשיתוף פעולה בין מדענים מברית המועצות וארצות הברית כתגובה לחשדנות ולעוינות של ממשלותיהן ולאווירת המלחמה הקרה. איינשטיין התנגד נמרצות לועדת מקארת'י שפעלה בארצות הברית לאחר המלחמה, ויעץ לנחקרים בה כיצד להתגונן. הוא תמך בתנועה למען זכויות השחורים ובמיעוטים אתניים נוספים ועזר למהגרים מאירופה, ביניהם כמובן יהודים רבים, שנמלטו מהטרור הנאצי ומאימי המלחמה להשתלב ולהתקדם בארצות הברית.

חיבה רבה הייתה לאיינשטיין לאחיו היהודים, והוא תמיד התייחס בגאווה למוצאו ולעמו. על-אף שנאתו ללאומיות, הוא היה ציוני נלהב, וראה בארץ ישראל כמרכז רוחני חופשי של יהודי העולם. על-כן, פעל למען חיי ההשכלה והתרבות בישראל, באיסוף תרומות, בשיחות עם פוליטיקאים מהקהילה הבינלאומית, ובעיקר, בהקמת האוניברסיטה העברית בירושלים. איינשטיין ישב בחבר הנאמנים של האוניברסיטה, עמד בראש הוועדה האקדמאית שלה, ואף נשא את ההרצאה המדעית הראשונה ב-1923. לאחר מותו ציווה את כל כתביו לארכיון האוניברסיטה, שמחזיקה גם בזכויות על השימוש בשמו ובתמונותיו. ב-1952, אף הוצע לו לשמש כנשיא מדינת ישראל, בתור היהודי המכובד ביותר בעולם, אך איינשטיין סרב בנימוס (לרווחת בן-גוריון וחבריו, שחששו מהפציפיזם של איינשטיין ומלשונו החדה).

"אלברא איינשטיין היה חי כאן" הקריקטורה שפורסמה בוושינגטון פוסט ב 1955.
"אלברא איינשטיין היה חי כאן" הקריקטורה שפורסמה בוושינגטון פוסט ב 1955.

בשנותיו האחרונות כמדען, ניסה איינשטיין להגדיר תורה המאחדת בקרבה את שתי התיאוריות שהגה בתחילת המאה העשרים: תורת היחסות ותורת הקוונטים. ניסה ולא הצליח. מבחינתו (ראו מאמר נפרד על: אינשטיין, איחוד הכוחות ותורת המיתרים), העולם כולו פועל על-סמך חוקים בודדים הקשורים זה לזה, וללא "השרירותיות" הקיימת בסטטיסטיקה, שלפיה פועלת תורת הקוונטים (הוא נהג לומר: "אלוהים אינו משחק בקובייה"). את איחוד התיאוריות הצליחו (אולי) לבצע יורשיו של איינשטיין רק בסוף המאה העשרים. גם בתחום הקוסמולוגיה לא זכה איינשטיין לראות את ההכרה ברעיונותיו. הוא חזה קיומם של חורים שחורים, לפני שהללו נמצאו על ידי אסטרונומים. הוא צפה קיומה של אנרגיה המנוגדת לאנרגיית הכבידה של היקום, הרבה לפני שנמדדה רק ב-1998, ומכונה מאז אנרגיה אפלה. המדע שלו איפשר את ביקוע האטום, פיתוחם של לייזרים וניצול אנרגיית השמש. לוייניי ה GPS המאפשרים לנו לקבוע את מיקומנו על כדור הארץ בדיוק רב ולמדוד את תנועת היבשות והשינויים בקצב סיבוב הארץ סביב צירו (ראו: מערכות זמןזמן, ויממה) מתאפשרים בזכות תורת היחסות הכללית. הוא השאיר מורשת מדעית עצומה, מתיאור החלקיקים הזעירים ביותר, ועד לתיאור המסות הגדולות ביותר, מהחלל התת אטומי ועד לקוסמוס כולו. השפעתו על הפיזיקה המודרנית, גדולה משל כל מדען אחר. על-כן לא מפתיע ששמו התפרסם בעולם כולו כגאון הדור ופניו מוכרות לכל גם בתחילת המאה ה-21, ומהוות השראה לחוקרים, לקהל הרחב, ולילדים בפרט בבואם להתעמק בחוקי הטבע.

איינשטיין נפטר ב-18 באפריל 1955 בהיותו בן 76. גופתו נשרפה ואפרו פוזר במקום לא ידוע, אבל מוחו נשמר ונחקר על ידי רופאים ונוירולוגים, בניגוד לצוואתו.

כשנפטר אלברט איינשטיין ב-1955 פרסם הוושינגטון פוסט קריקטורת פרידה. בינות לכוכבים שבחלל מרחף לו כדור הארץ הקטנטן ושלט על פניו: "אלברט איינשטיין היה חי כאן". כלומר, אם לעולמנו קיימת משמעות, היא מתגלמת כולה בחייו ופועלו של המדען המהולל. שנים רבות לאחר מכן, בחרו כותביו וקוראיו של המגזין טיימס באיינשטיין כאיש המאה ה-20.

תוכן עניינים

ראו גם

הרצאות וידאו

קישורים חיצוניים

ספרות מקצועית

מחברים


דוד פולישוק

כלים אישיים